1א משנה שליח המביא מן הבעל לאשתו גט גירושין, ובא ממדינת הים חוץ לארץ לארץ ישראל, צריך שיאמר בשעת מסירת הגט: "בפני נכתב גט זה, ובפני נחתם".2רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר שהם מקומות הנמצאים בסוף תחומי ארץ ישראל, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ר' אליעזר אומר: אפילו המביא גט מכפר לודים ללוד, למרות שהם מקומות סמוכים זה לזה, מכל מקום כיון שכפר לודים אינו שייך למקום היישוב היהודי העיקרי בארץ ישראל — צריך לומר דבר זה.3וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" אלא המביא ממדינת הים לארץ ישראל. וכן המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים. וכן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים, אף הוא צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאו דווקא ממדינה למדינה, אלא אפילו מהגמוניא להגמוניא ממחוז למחוז באותה מדינה.4ר' יהודה אומר: לגבי גבולות ארץ ישראל, מרקם ולצד מזרח ממנה הריהו נחשב כמדינת הים, ורקם עצמה — כמזרח ארץ ישראל, כלומר, כחוץ לארץ. מאשקלון לדרום ואשקלון עצמה — כדרום, וכן מעכו לצפון, ועכו עצמה — כצפון. ר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לענין גיטין.5המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל — אינו צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם", ובכל מקרה, אם יש עליו עוררים, כלומר, שבא הבעל ומערער על כשרות הגט וטוען שהוא מזוייף — יתקיים הגט בחותמיו, כלומר, יבדקו את חתימת העדים, ויאשרו ויקיימו אותו על פי חתימתם זו.6ב גמרא שנינו במשנה שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר "בפני נכתב ופני נחתם", ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? רבה אמר:7לפי שאין בני מדינת הים בקיאין בדיני כתיבת גט לשמה. שלא די שהגט כתוב כראוי אלא צריך שייכתב לשם האיש והאשה ששמם מופיע בו, ומשום כך כאשר העד צריך לבוא בפני בית דין ולהעיד "בפני נכתב ובפני נחתם", מבררים גם אם היו הכתיבה והחתימה לשמה.8רבא אמר טעם אחר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו. שמקום כתיבת הגט רחוק, וייתכן שיבוא הבעל ויערער ויאמר שמזוייף הוא והוא לא כתב גט זה מעולם, ומשום כך צריך השליח לומר שבפניו נחתם הגט, ומאמינים לו.9ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש הבדל ביניהם למעשה במקרה דאתיוהו בי תרי שהביאוהו, את הגט, שנים, שבמקרה זה לשיטת רבא אין עוד מקום לערעור הבעל, כי שני עדים מצויים כאן לקיים את הגט אם יהיה עליו ערעור. אי נמי או גם כן יש ביניהם הבדל אחר: כשמביא אותו ממדינה למדינה בארץ ישראל, ולכן אין מקום לחשש זה שלא נכתב הגט לשמה, שלגבי הצורך של כתיבה לשמה — הרי בקיאים בכך בכל ארץ ישראל, אבל עדים אינם מצויים לקיים את הגט.10אי נמי או גם כן כאשר מביא את הגט באותה מדינה במדינת הים, שלדעת רבה שהחשש הוא משום שאין בקיאים לשמה — צריך לומר כמו כן שם שמאחר שאין בקיאים, אף שהוא באותה מדינה, מכל מקום צריכים לקיימו, ולדעת רבא שהטעם הוא משום שאין עדים מצויים, הרי באותה מדינה עדים מצויים לקיימו.11ושואלים: ולדעת רבה שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה — ליבעי תרי שיצטרכו שני עדים שיעידו על כך, מידי דהוה כמו שהוא הדין על כל עדיות שבתורה! ומשיבים: בענין זה אפשר לומר כי עד אחד נאמן באיסורין, כי אם יש בפנינו דבר שלא ברור אם הוא היה אסור או מותר, עדותו של עד אחד מספיקה כדי להתירו.12ותוהים: אימור דאמרינן אמור שאנו אומרים שעד אחד נאמן באיסורין, אימתי — כגון שהיתה לפנינו חתיכה שספק אם היא של חלב שאסור באכילה, ספק של שומן המותר באכילה, שלא איתחזק הוחזק מקודם איסורא האיסור בדבר, וכיון שיש ספק, ובא עד אחד ואמר שהיא של שומן — מאמינים לו.13אבל הכא כאן דאיתחזק איסורא שהוחזק כבר האיסור של אשת איש, שכל עוד לא ניתן לה גט היא בחזקת אשת איש, אם כן הוי הריהו דבר שבערוה, וכלל הוא: אין עדות בדבר שבערוה פחות משנים!14ומשיבים: באמת חשש זה שאמר רבה הוא מעיקרו רק חשש רחוק, כי רוב בני אדם בקיאין הן בדין כתיבה לשמה. ואפילו לדעת ר' מאיר דחייש למיעוטא שחושש גם למיעוט בדברים שבערוה ואינו הולך בהם אחר הרוב, ולכאורה צריך היה לשיטתו להחמיר בדבר, מכל מקום יש כאן יותר מאשר רוב, כי סתם ספרי דדייני סופרי הדיינים הכותבים את הגיטין מיגמר גמירי למודים הם בהלכה, ויודעים שצריך שתהא בהם כתיבה לשמה, ולמיעוט קטן כל כך של סופרים שאינם למודים בדבר אין לחשוש מעיקר הדין, ורבנן וחכמים הוא דאצרוך שהצריכו מפני חשש זה עדות על הדבר. והכא וכאן בעדות זו
